עידו בראל

תערוכת התיבה: מפגשים שמייצרים אמנות ייחודית ומרתקת

עידו בראל
תמיד סירבתי  לאצור  תערוכות. עבודת האוצרות נראתה לי מקצוע שעומד בסתירה להיותי צייר

תמיד סירבתי  לאצור  תערוכות. עבודת האוצרות נראתה לי מקצוע שעומד בסתירה להיותי צייר. שמי עדו בראל, צייר, יליד תל אביב. זכיתי להציג בלא מעט תערוכות בארץ ובעולם, הן באופן יחידני והן כחלק מקבוצת אמנים. לכן לא נזקקתי לעיסוקים צדדיים כאוצר. בשבע השנים האחרונות אני עומד בראש המחלקה לאמנות בבצלאל שבירושלים. עם זאת, למרות כל האמור לעיל, ההצעה לאצור תערוכה בבית מני של לאומי היא אתגר שונה עבורי.
אחד הדברים שמאפיינים מחלקה לאמנות הוא הלמידה במסדרונות, שנוצרת באמצעות מפגשים בין אנשים שונים מקבוצות גיל שונות. השיחות והתקשורת הבלתי אמצעית שנוצרות במסדרונות האקדמיה מתגלגלות לכדי עשיית אמנות משותפת, לידידות ולתשוקה הדדית ליצור. לתשוקה הזו יש כל מיני צורות ודרגות: לפעמים זו תשוקה לוהטת  ומכלה – ולפעמים איטית, צורבת ובוערת על אש קטנה לאורך זמן.
מעבודותיה של קבוצת ברבור
התערוכה בבית מני מערבבת בין החדש והישן, בין הצעיר לבין הותיק. היצירות המוצגות בה קורצות להיסטוריה של לאומי ולהיסטוריה הספציפית של בית מני, כמו גם להיסטוריה של האקדמיה. יש בה גם נוסטלגיה וסנטימנטליזם, שאותם ניתן למצוא בכמה וכמה מהעבודות המוצגות בתערוכה.
בתערוכה ישנם שמונה מקבצים שונים של מפגשים. חלקם מתרחשים ומעוגנים ב”כאן ובעכשיו”, וחלקם פנטזיונרים והזויים לגמרי. אני מוצא את המפגש הכפול והדינאמי הזה, המעבר בין היצירות ובין החדרים בבית מני, מפתיע. לדוגמא, ET שמפוסל מעץ צומח, יש בו מעבר מהחומרי למשהו אחר לגמרי – ישראלי ושאינו ישראלי, שאותו ניתן למצוא גם בסימני הפיח והאש של קבוצת זיק גם בצילום הרגוע של תעלות ונציה וגם בצלילי מסיבת הפרידה מהעובד התאילנדי השב לארצו ובטקס הברכות עם שטרות הכסף.
"אי טי פון הום" - קבוצת רעיה ומאיה
המפגש בין האנשים ויצירת הקבוצה מייצר הרבה כוח ואנרגיה. לפעמים הוא כרוך בויתור, כמו בקבוצת זיק – ויתור על הביטוי האישי ועל התפיסה הרומנטית של האמן היחיד, הנאבק להשפעת קולו המקורי, ולפעמים  דווקא נשמרת הייחודיות. אבל הדו-שיח בין העבודות ובין היוצרים מהווה ערוץ של מגע ותקשורת תת קרקעית. אפשר לראות דוגמא לכך בדיאלוג בין מאשה זוסמן לבין אבי סבח.
בכלל, באמנות כל כלל הוא יוצא מהכלל, כל דוגמא והסבר מביאים למקום חדש ומחדש. כך האינטימיות הגדולה של שירי הפרידה בתאילנדית בסרטיו של ירון אטר מתחברת עם איכות הצילום הרזה של סרט זה. יש שם רגע מיוחד ואישי של קשירת שטרות הכסף הישראלי כטקס וודו מאגי בצילום תקריב שאינו מאיים על המצולמים. בעבודותיה של  קבוצת דרום, שמשכנה בדרום ת”א, יש בולטות למסר החברתי של הקבוצה, אך הרגע המיוחד שנבחר עבורנו הופך אותנו לשותפים אינטימיים לחוויה. המעבר מצופים ומציצים למשתתפים וחווים, והריגוש הכרוך בכך, הופכים אותנו לצופים אקטיביים, מעורבים ולחברים בקהילה. התנועה הזו יוצרת תהודה  מפתיעה ולא מוכרת.
כמו ביציאה לחופש, כך צריך לבקר בתערוכה – לחשוב על דברים אחרים ועל מצבים אחרים בחומר, בטמפרטורה או במצב הרוח. קיים בתערוכה מגוון של אמצעי הבעה, שמציעים אפשרויות חיבור שונות אל העבודות. החיים הם לא פשוטים ופרשנות ותרגום לא נמסרים בגוף הדברים. החדש והאחר לא צריכים לאיים או להישמע מתנשאים. בין עשרות הרישומים באוסף טולקובסקי יש לא מעט רישומים שיתפסו את זיכרונכם – יש לבחור כמה מהם ולהסתכל פעם נוספת. אחר כך, צריך וכדאי לחזור אל יתר העבודות.

לסיכום דבריי, אני מזמין אתכם לבוא ולהתרשם מהיצירות בתערוכת התיבה. התערוכה מוצגת בבית מני בתל אביב ופתוחה לקהל הרחב ללא תשלום. מידע נוסף אפשר לקרוא כאן.

שדות חובה מסומנים בכוכבית

תגובתך הועברה לצוות לאומי בלוג ותפורסם לאחר אישורה.

האם אתה מסכים?