תומר גניהר

לילה באופרה, או כיצד עברתי מלד זפלין לפבארוטי

תומר גניהר
עד לפני שנה, כף רגלי לא דרכה מעולם בבית-אופרה

עד לפני שנה, כף רגלי לא דרכה מעולם בבית-אופרה. אותה כף רגל, שדרכה על רחבות הריקודים הרועדות מ”ביטים” בעשרות מועדונים בתל-אביב ובירושלים – הדירה את עצמה בעקשנות מאולמות האופרה, ולא במקרה.
הכול בגלל המלחמה הטוטלית שעברה עליי בשנות העשרה שלי בבית הוריי. מלחמה שבה נלחמו רוברט פלאנט וג’ימי פייג’ מצידי בלוצ’יאנו פאבארוטי ופלאסידו דומינגו מצד אבא שלי.
הנה לכם תמונה אופיינית מחזית הקרב ההוא: אני מתבצר בחדר שלי עמוס התקליטים והפוסטרים; אבא מבוצר בסלון עמוס הספרים המלומדים שלו (שאותם לא קראתי מעולם וגם לא אקרא). הווליום המשתולל מופגז משתי מערכות הסטריאו שלנו, ואז שני הפאנאטים צועקים זה על זה שהמוזיקה שהוא שומע היא זבל ומגבירים את הווליום עד הקצה כדי להחליש את צעקותיו של האחר.
מתוך "כרמן"
בשלב הזה, אימא שלי באמצע לכודה במטבח על סף התמוטטות עצבים והשכנים צורחים שהם יקראו למשטרה, אבל מי שומע אותם, כאן בזירת ההתגוששות הרותחת בין לד זפלין לג’וזפה ורדי. באותן שנים אפילו חומת ברלין הנצחית כבר הספיקה ליפול, אבל חומת האיבה בין האהבות המוזיקליות השונות כל כך שלנו רק הלכה וגבהה.
כך חלפו להן האייטיז הלחוצות, ופינו ללא מאבק את מקומן לניינטיז שהתפוצצו עלי בסערת צבעים מבורכת. במהלכן, הטעם המוזיקלי שלי התרחב והשתכלל ללא הכר, מדראם-אנד בייס הגעתי אפילו לבאך, אבל אופרה נשארה תמיד מחוץ לתחום, כשהדי הריבים עם אבא המשיכו להדהד באוזניים שלי מסורבות האריות והטנורים.
אבי מצידו, עקשן לא פחות, התמיד במאמציו לשכנע אותי שהאופרה היא מלכת האמנויות האולטימטיבית ועד שלא אפתח אליה אשאר בור והדיוט אומלל. בינתיים אני, ההדיוט האומלל, הפכתי לצלם מקצועי, ועוד לאחד כזה שטוען בלהט אדוק באוזני כל מי שרוצה לשמוע שאמנות הצילום – ולא האופרה חלילה – היא שניצבת בראש הפודיום של היצירה האנושית, ובעודי מתעד באובססיביות במצלמתי את חיי הלילה של תל-אביב, האופרה הלכה והתרחקה ממני במהירות הקול.
מטרופוליטן אופרה? לא מכיר
בשנת 2000 מלאו לי להפתעתי שלושים שנה. באמת שלא האמנתי שאגיע לגיל המופלג הזה. בתזמון מוצלח, כמו מתנת יומולדת, נפתחה תערוכת יחיד של צילומיי במוזיאון תל-אביב. אחרי אירוע הפתיחה יצאה כל משפחתי הגאה מהמוזיאון היישר לרחוב שאול המלך, ואבא שלי הכריז שכעת הגיע הזמן שאשדרג את עצמי תרבותית ואצעד שלושים מטר מערבה משם לביקור במשכן האופרה המפואר הסמוך שבנייתו הלכה ונשלמה. הודעתי לו בתוקף שאני מעדיף אפילו לצעוד שלושים מטר דרומה משם ולשרת כטירון בבסיס הקריה שממול – הכול חוץ מללכת לאופרה.
הספקתי לעבור לגור וליצור בניו-יורק, חרשתי אותה וצרכתי אותה לאורך ולרוחב, אבל את בית המטרופוליטן-אופרה המופלא והנוצץ שלה החרמתי מתוך עיקרון. אפילו על הויטראז’ים המהוללים של שאגאל שמעטרים את חזיתה סירבתי להביט. ממילא שאגאל לא עושה לי את זה.

במקום זה רק משכתי למטה בהפגנתיות את כובע המצחייה שלי שיסתיר את העיניים והלכתי משם בזעף ללואר איסט סייד כדי לראות הופעות מחתרתיות של להקות גראנג’ אזוטריות שלא שמעתי עליהן מעולם וגם לא אשמע.

אריבדרצ’י רומא

בשנת 2007 הוזמנתי לשמחתי להציג בביתן הבינלאומי בביאנלה לאמנות בוונציה, משם המשכתי לשבועיים בלתי נשכחים ברומא. סשן צילומים היסטרי: מבצרים מתפרקים, נוטפי תפארת עבר, שיכורים סרוחים לתפארת למרגלותיהם, קאפלה סיסטינית אחת בצהריים, וגם פנתיאונים קודרים וכנסיות חמורות-בתולין ונשים איטלקיות חושניות. הכול חוץ מאופרה.
מאחורי הקלעים
כעבור חודשים ספורים הצגתי בגלריה בתל-אביב מבחר צילומים מאותו סשן איטלקי מטלטל. יום אחד הגיעה לתערוכה דפנה נחמד-מיתר, ראש עמותת ידידי האופרה הישראלית. אחרי שצפתה בתמונות המוצגות, היא הציעה לי להיפגש איתה למחרת במשרדה במשכן האופרה כדי לדבר על עניין חשוב ודחוף.

הסקרנות גברה על רתיעתי הידועה מהמשכן, ובאיחור איטלקי חינני אכן הגעתי לפגישה. ושם במשרד הצנוע, דפנה הטילה לחדר פצצה מטפורית רצינית: היא הזמינה אותי להיות המתעד הרשמי של  אופרות שיעלו העונה לכבוד חגיגות חצי היובל של האופרה הישראלית החדשה. מסתבר שהצורה בה איטליה, מולדת האופרה, השתקפה בצילומים שלי בתערוכה שכנעו את דפנה שאני האדם המתאים למשימה.

ניסיתי להתחמק: אני צלם סוליסט שלא משתף פעולה עם גופים ציבוריים; אני עסוק מאוד בענייניי; הסגנון שלי לא מתאים לכם והסגנון שלכם לא מתאים לי; וכמובן: אני לא סובל אופרה. כלום לא עזר. שנה וחמש אופרות אחרי, ואני בנאדם אחר ואמן אחר. לא פחות.

הציץ – ונפגע

אני מצרף כאן את הטקסט שכתבתי ושיופיע בכניסה לתערוכה, ומקווה שהוא ממחיש את החוויה הפלאית שעברתי באותו יקום אופראי במהלך אותה שנת קסם:

“צלם עוסק ברגעים ובחלומות ולכן אופרה היא חלומו של כל צלם, כי רגע אחד באופרה שקול לחיים שלמים. המצלמה מכושפת מהדרמה הטוטלית, מהאושר הגועש, מהלבה הצבעונית. כי רק באופרה הבכי הוא באמת כחול, השמחה אדומה, הקנאה צהובה. כי כאן גם הצבעים, לא רק הזמרים, לא נזקקים למגבר. מלכים ושפחות, ליצנים ונאהבות, ילדים ונערות, מזימות וניצחונות – כולם מסתלסלים לתוך העדשה והצמצם נכנע להם בהשתאות. כי רק באופרה החופש הוא נצחי והמוות הוא פוטוגני. כאן השחור הוא מוזיקה והלבן הוא סנסציה. המשכן מרחף והמנצח הוא הקפטן של החלום. מאחורי הקלעים הם חדר הלידה של הסוד. וכאן על הבמה המסך הוא עפעף, והדמעה נשמעת נפלא. כי כאן שומעים את המראות, ורואים את הקולות. ולכן האופרה היא לא גדולה מהחיים – היא החיים עצמם. “

תערוכת “לראות את הקולות” מוצגת מה- 3.5.10 ועד ה- 30.6.10 בבית מני לאומי, רח’ יהודה הלוי 34, ת”א. הפתיחה היום וכולכם מוזמנים. אני מקווה מאוד שייצא לכם לקפוץ ולראות את התערוכה, אני אשמח מאוד לחלוק גם איתכם את ההנאה האמנותית המפעימה שהאופרה הישראלית העניקה לי,והאופרה גם העניקה לי דבר חשוב נוסף – את הכוח לומר: אבא צדקת. תודה לך.
בינתיים תוכלו להתרשם ממקצת התמונות בקישור המצורף.

שדות חובה מסומנים בכוכבית

תגובתך הועברה לצוות לאומי בלוג ותפורסם לאחר אישורה.

האם אתה מסכים?