גלי שושני

ארוחת בוקר של חושים

גלי שושני
שים לב למחשבותיך; הן הופכות למילותיך

שים לב למחשבותיך; הן הופכות למילותיך. שים לב למילותיך; הן הופכות למעשיך. שים לב ושפוט את מעשיך; מעשים הופכים להרגלים. הֶיֵה מודע להרגליך; הם הופכים לערכים שלך. הָבֵן וקבל את הערכים שלך; הם הופכים לגורלך.” (מהאטמה גנדי).
בוקר. אני פותחת את המייל; בין הזמנות לפגישות, בקשות, שאלות, מטלות והנחיות, בין כל אלה, אני מוצאת הזמנה לארוחת בוקר. אם זה נראה לכם מבטיח, חכו שתשמעו על מיקום הארוחה – בית מני, בניין הנהלת לאומי בחדר הישיבות. הזמנה לארוחת בוקר, באמצע יום עבודה, בחדר ישיבות, תודו שזה מסקרן.
אני עובדת במרכז ההדרכה של לאומי, מנהלת את הטמעת הקוד האתי. אני רגילה לקבל הזמנה להרצאות, להשתתף  בפגישות של ועדות למיניהן, אבל הזמנה לארוחת בוקר – זה לא קורה לי כל יום.

בדיוק ברגע שהתחלתי להרגיש ממש ברת מזל, נזכרתי במה ששמעתי לא פעם אחת מאנשים קרובים, שחושבים שאני נמצאת בעמדת סיכון לנאיביות יתר –  אין ארוחות חינם.

חזרתי להזמנה ובחנתי את הכותרת שניתנה להזמנה, הפעם בעין בוחנת: “ארוחת חושים ונגישות”.

עוד מבט חטוף בתוכנית המפגש, מגלה כי מדובר בטעימות עיוורות לשם התנסות במוגבלויות. מאותו רגע, תפסתי את האירוע אחרת. למען האמת, כאשר הגעתי למועד שנקבע, כל מה שרציתי זה רק לעבור את האירוע בשלום וללכת.

בחרתי לי מקום מבטחים בין שתי משתתפות שאני מכירה היטב מרגישה מוגנת בסביבה אוהדת. כשהתבוננתי על המשתתפים האחרים, הבנתי שכולנו עומדים לפני חוייה משותפת, שאחריה כבר לא נראה אלה את אלה אותו הדבר.

חוויות כאלה, אצלי לפחות, גם אם הן קצרות, לא עוברות לידי ואוטומטית, אלה שעוברים אותן איתי הופכים לשותפים לדרך.

האירוע מתחיל. יובל וגנר, יו”ר עמותת נגישות ישראל, פותח את המפגש.

מהר מאוד שולחן הישיבות הופך לשולחן אוכל. אנחנו מוצאים את עצמנו טועמים, מבלי שנוכל לראות מה אנחנו אוכלים. על ידינו כפפות שמונעות מאיתנו את היכולת לקלף, לחתוך. מצאנו את עצמנו נעזרים האחד בשני, מנסים להתמודד בכבוד, מתמודדים עם מבוכה ולעיתים גם מוותרים על מאכל כזה או אחר. איבדנו את עצמאותנו כל פעם מכיוון אחר.

לאחר ההתנסות הזאת, שמענו הרצאה וקיבלנו מידע על כתב ברייל ועל שפת הסימנים.

אינני יודעת אם היו אלה הקשיים האובייקטיבים שנוצרו אצלנו במהלך הארוחה, או שמא בגלל המידע שהועבר לנו בהרצאות – אבל ככל שהתקדם המפגש, התחזקה אצלי התחושה שחייבים לעשות מעשה. לא כל כך מעורר תיאבון, אני חייבת לומר.

הרבה מהמזון שהוגש בשולחן לא הצלחנו לטעום. אבל המפגש כלל טעימה קטנה מעולמם של אנשים עם מוגבלויות. כבר קודם לא חשתי בת מזל. כעת כבר פחות – אבל כן חשתי מחוייבת.

האופן בו ראיתי את נציגי נגישות ישראל השתנה – את מקום האמפטיה תפסה תחושת הערצה.

הערצה על כך שהם מצליחים להתמודד עם הקושי הזה ביומיום בחניה, במסעדה, בקבלת שירותים כאלה ואחרים. את מקום הפער והשונות בינם לבינינו החליפה תחושת קרבה, שותפות ודמיון.

אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש מוגבלות, אין אדם עם פטור. ההבדלים בינינו נוצרים בהתאם לעוצמותיהן של המוגבלות, ברלוונטיות לתפקוד, ביכולת ההתמודדות ובעיקר במודעות. בדרך כלל, שמורה לנו הזכות לבחור כמה מקום לתת למוגבלות, האם ואת מי לשתף בקיומה. האנשים שנכללים בקבוצה של בעלי מוגבלות מגיעים איתה לכל מקום, ללא כל יכולת להשאיר אותה מאחור.

לקראת סיום המפגש, התחלתי להבין את הצורך הרחב והעמוק לתת מענה לסוגיית הנגישות בעשייה היומיומית של כולנו. חשבתי על החיבור המתבקש של הטמעת נושא הנגישות לערכים לפיהם אנו מנסים לפעול בלאומי. הרהרתי בקשר הישיר והברור כל כך שבין ערכים לבין התנהגות, קשר שאני חשה בו כל פעם שאני פוגשת תחום שמצריך שינוי בהתנהגות היומיומית, ממש כמו במפגש שלנו עם בעלי מוגבלויות.

הרהרתי גם בעד כמה הקשר הזה חמקמק, כל כך ברור, כל כך מחובר ועד כמה זה קשה להמחיש ולהעביר את הערכים האלה מהשדה הפילוסופי של האתיקה לשדה הארצי-עסקי.

במקביל להגיגים על משמעות החוויה, הציפה אותי תחושת הקלה, ככל שמועד הסיום התקרב, הקלה שאני חוזרת לעסוק במוגבלויות הפשוטות והמוכרות של חיי היומיום. כנראה שצדק מי שאמר “אין ארוחות חינם” – יצאתי כאשר אני מרגישה מודעת, מחויבת, מחוברת ובעיקר מלאה (ולא בגלל האוכל).

תודה לאנשי נגישות ישראל על החוויה המיוחדת.