יואב פולס

סופגניות והוצאות – הפוסט שישאיר אתכם רעבים

יואב פולס
החג הזה, שעוד מעט ממש כבר מסתיים, גרם לי להרהורים בנוגע לאימפולסיביות הצרכנית שלנו.

החג הזה, שעוד מעט ממש כבר מסתיים, גרם לי להרהורים בנוגע לאימפולסיביות הצרכנית שלנו. נזכרתי בסוף הקיץ האחרון, כשהגעתי למאפייה לקנות לחמניות לילדים וראיתי שיש כבר סופגניות על המדף, וחשבתי לעצמי: “מה? חנוכה כבר הגיע?”.
הסופגניות המוקדמות, כמו החצב והנחליאלי באוגוסט, מזכירים לנו שלטבע חוקים משלו. 35 מעלות בצל, אבל “החצב מבשר על בוא הסתיו”. איזה סתיו יש בישראל באוגוסט/ספטמבר זו כבר שאלה אחרת שצריך לשאול, עמוק בתוך חדר מקורר ממזגנים. כך גם הסופגניות. בספטמבר הן מתחילות להופיע, ואתה נזכר שעד סוף דצמבר כבר יהיה כאן חג חנוכה.
אז חג החנוכה כבר מסתיים עוד מעט, והסופגניות ממלאות את המרכולים, בתי הקפה והמאפיות. גדולות, יפות, עם ריבה או שוקולד או כל מיני תוספות חדשניות, ואבקת סוכר…מי לא מכיר את המראה?

רובנו, גברים ונשים, נשבעים שלושה ימים לפני החג שהפעם אנחנו מוותרים. לא אוכלים סופגניות. “הקלוריות”, אנחנו אומרים לעצמנו, ומנסים להצדיק ב “מה זה בכלל סופגניה?” – בצק שמרים מטוגן בשמן עמוק, עם תוספות שרובן ככולן עשויות מ 98% סוכר, קצת צבעי מאכל וחומרי טעם וריח  (סליחה מאלו שקונים סופגניות מקמח אורז מלא עם ריבה ללא סוכר בבית הטבע האהוב עליהם). בקיצור, אנחנו משכנעים את עצמנו שהפעם אנחנו לא נשברים. החג הזה אוכלים חצי סופגנייה עם הדלקת נרות עם הילדים (נר ראשון בלבד, לא כל הנרות), ודי. מספיק. אנחנו באמת לא צריכים את זה.

ואז יש הרמת כוסית לחג בעבודה. וסופגניות. אוף, הן כל-כך מפתות, ניקח רק חצי, לא נורא. ונשלים את החצי השני. הרי זה היה טעים.

שעה אח”כ אנחנו עם רגשות אשמה. זהו. זו הייתה הסופגנייה האחרונה לחג הזה. אבל בבית מחכים לנו 15 איש, המשפחה שהזמנו להדלקת נרות, ויש לביבות מטגנות טעימות, ויש סופגניות שהפעם במקום לטגן לבד בבית, קנינו בבית הקפה השכונתי המשובח… איך אפשר לסרב? מתפתים ואוכלים עוד אחת. ושוב רגשות האשם, בשביל מה היינו צריכים את זה? הרי החלטנו לא לאכול סופגניות, אז איך אנחנו כל פעם מוצאים את עצמנו עם אבקת סוכר על השפתיים?

והרי הפוסט הזה הוא לא מטעם קופות החולים המודאגות מהיצרות העורקים שלנו משומן רווי, אז מה לבנק ולסופגניות?

האם ההתנהגות הצרכנית שלנו היא אימפולסיבית באותה המידה? האם אנחנו לא עומדים בפיתוי לרכוש עוד משהו, שעד היום הסתדרנו נפלא בלעדיו? האם הבנק השתגע ומנסה לשכנע אותנו לצרוך פחות ולהיות במינוס יותר קטן?

התשובה היא, לדעתי, שבהרבה החלטות פיננסיות שלנו אנחנו פועלים מתוך דחף רגעי (וללא ספק מופעלות עלינו מניפולציות פסיכולוגיות), ואחרי תחושת הסיפוק המיידית עם הקניה, אחרי שהאבק שוקע ואנחנו בבית עם אותו מוצר שלא היינו באמת צריכים, מתחילים רגשי האשמה והניסיון לשכנע את עצמנו שמה שרכשנו היה נחוץ. אבל עמוק בלב אנחנו יודעים שטעינו. שוב טעינו.

הדרך עימה אני מציע להתמודד עם התנהגות זו היא דחייה. אבל לא משהו שאי אפשר לעמוד בו, חלילה; דחייה קטנה. “דחיונת”. למחר, זה הכל. אל תגידו “לא, אני לא אקנה את זה. זה מיותר” – המשפט הכל כך רציונאלי הזה לא באמת יכול להיכנס ללקסיקון של קונה אימפולסיבי מדופלם.
במקומו, תגידו: “אני אקנה את זה. אבל מחר”.  במרבית המקרים, כשנחשוב למחרת על המוצר שכמעט רכשנו אבל בסוף החלטנו לשקול (בסביבה נקייה מרעשים) את מידת נחיצותו – אנחנו נוותר עליו. שווה ניסיון.

מי שעוקב אחרי הפוסטים שאני כותב כאן יכול לראות עקביות (אני מקווה) ברצון שלי להכניס רציונאליות בהתנהגות הפיננסית שלנו. ברור לי שההחלטות שלנו אינן רציונאליות, אבל אני לפחות מבקש שתנסו לחשוב על ההתנהלות הצרכנית האישית של כל אחת ואחד מכם, ותשאלו את עצמכם רק שאלה אחת: “האם אני מתנהל כפי שהייתי רוצה?”. ואם התשובה היא “לא”, אז תנסו לחשוב מה הייתם רוצים לשנות ותיקחו את זה עימכם כנקודת ציון שתסייע לכם לקבל החלטות, שתהיו עימן שלמים יותר גם במבחן הזמן.

זאת גם יכולה להיות החלטה מצוינת לכבוד ראש השנה האזרחית החדשה. חג חנוכה שמח. ומה עם הסופגניות? – מחר. בטח שמחר 🙂

תגובות הקוראים (1)

  1. רונה

    פוסט ממש טוב! זה פיתרון שאני מנסה ליישם עם עצמי – כל פעם שאני קונה משהו. האם הקניה הזאת הכרחית לעכשיו? אם לא אני דוחה לפעם הבאה שאני מקבלת הכנסה ואם עדיין בא לי לקנות את המוצר, אז קונה אותו ממקום הרבה יותר שלם עם ההוצאה. זה כמובן בתנאי שזו לא הוצאה הכרחית.

    הגב

שדות חובה מסומנים בכוכבית

תגובתך הועברה לצוות לאומי בלוג ותפורסם לאחר אישורה.

האם אתה מסכים?