כשפנו אלי לראשונה עם רעיון הכתיבה לבלוג התגובה שלי הייתה בעיקר חשדנית. תפקיד האנליסט, בדומה לתפקיד יועץ ההשקעות, הוא די כפוי טובה כשזה מגיע לחשיפה לעין הציבור (עיתונים, טלוויזיה, אינטרנט וכל מדיה אחרת).

דבריו לעיתים קרובות מוצאים מהקשרם, מתומצתים עד כדי איבוד האמירה המקורית, מעוותים, מקוצצים למשפט מחץ "זכיר" שמביא כותרות וכן הלאה.

קשים חייו של אנליסט

כל אלה מביאים לעיתים קרובות לתגובות מזלזלות במקרה הטוב ועוינות במקרה הרע, שנעות בספקטרום של "מה הוא מבין בכלל?" ו"הוא מדבר מהפוזיציה" ועד אמירות שבסוף מצונזרות על-ידי המערכת.

כמובן שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהביקורות לא תמיד מופרכות – אנליסטים טועים בחלק גדול מאוד של התחזיות שלהם. אבל בהתחשב בעובדה שחלק מהגדרת התפקיד היא חיזוי העתיד, לפעמים, מה לעשות, הציפיות לא כל כך מציאותיות.

אז למה לי לשים ראש בריא במיטה חולה? תאמינו לי שחשבתי על זה לא מעט. נראה לי שמה שהכריע את הכף, הייתה ההזדמנות לעסוק בנושאים שלא מקבלים ביטוי "פומבי" בעבודה השוטפת אלא נמצאים ברקע שלה.

יש הרבה מאוד אנשים שמחשיבים את עצמם, בצדק או שלא בצדק, כמבינים בשוק ההון. כמעט לכולם יש מה להגיד על כמעט כל דבר – אחרי הכול, אנחנו ישראלים – בקיצור, עם של אנליסטים. לי אישית, אין עם זה בעיה.

חשבתי שאולי הפלטפורמה הזו תוכל לשמש כאמצעי לשתף קצת בתהליכי החשיבה, בתהליך קבלת ההחלטות, להדגיש את חשיבותו של נתון זה או אחר, להסביר איך אני מסתכלת על המכלול, וגם לדבר קצת על הדילמות שהן חלק בלתי נפרד מעבודתו של האנליסט.

טיימינג זה הכל בחיים

דילמה אחת רלבנטית במיוחד בימים של תנודתיות גדולה בשווקים. כולם מכירים אותה, רובם דרך עיניו של המשקיע, וזו דילמת העיתוי.

כאן אני חייבת לקחת אתנחתא קצרה ולהבהיר עניין אחד. תחום העיסוק שלי הוא תחום השווקים הבינלאומיים. תחום די רחב, חייבים לציין. כשחושבים על זה, הוא כולל כמעט הכול, חוץ מישראל. לכן, אנא פרשו כל מילה שאכתוב מנקודה וזו והלאה כמתייחסת אך ורק לעולם הגלובלי, ובשום פנים ואופן אל תייחסו אותה לשוק המקומי, ותודה מראש.

כבר לפני כמה חודשים, הכותרות בעיתונים החלו מבשרות על סופו של המשבר הכלכלי העולמי. הממשל האמריקאי, על מוסדותיו השונים, פיזר כספים חדשות לבקרים ואפילו האירופאים, במסגרת ה-G-20, נשברו ושלפו את פנקס הצ'קים.

כמשקיע, קשה היה שלא להיסחף בפרץ האופטימיות, האצבעות גירדו, בראש הדהדה המחשבה: "למה לעזאזל לא קניתי Citi בדולר?" והתשואות היומיות ניקרו את העיניים, בעיקר כשחשבנו על כל מה שהפסדנו בחודשים הקודמים.

כאנליסט, החוויה הייתה קשה עוד יותר. זו אמת ידועה שאפילו שופטים מושפעים מהתקשורת, לכן אין סיבה לחשוב שאנליסטים חסינים מפני הסנטימנט.

תוסיפו לזה, מצד אחד, צרור של נתוני מאקרו חיוביים וממשל אמריקאי היפר-אקטיבי, ומצד שני, הידיעה שבינתיים מי שמקשיב לך עלול להפסיד כסף. וכמובן, בל נשכח את הביקורת הפוטנציאלית שתמיד נמצאת שם ברקע, על אנליסטים ש"תמיד אחרונים להחליף תקליט". בקיצור, היה קשה שלא להצטרף לחגיגה.

אבל לצד האופטימיות, לא חסרו גם שאלות מטרידות: מה יהיה עם האבטלה? איך בדיוק ייושמו כל התוכניות השאפתניות של ממשלת ארה"ב? ומי ישלם את המחיר? מתי סקטור הנדל"ן האמריקאי יגיע לתחתית? וכן הלאה.

מה שהייתי רוצה להדגיש בנקודה הזו היא האחריות. הידיעה שבסופו של דבר הטון שאתה קובע משפיע על תיקים של לקוחות.

לזה מצטרפת הידיעה שאתה עובד עבור לקוחות הבנק הגדול במדינה, על כל המשתמע מכך. זאת להבדיל, למשל, מבית השקעות קטן המטפל בלקוחות בעלי עושר פיננסי גדול. שימו עצמכם במקומי וחשבו כמה מהר תהיו מוכנים לקפוץ לבריכת השווקים, בנתוני הרקע הללו.

מה נשתנה הלילה הזה?

בדיעבד אנחנו יודעים שההחלטה הנכונה הייתה באמת להגדיל את רמת הסיכון בתיק.

ומה קורה היום? האם הסביבה הכלכלית עדיין תומכת באופטימיות הגדולה אותה אנו חשים בשווקים? למעשה, כמעט אין יום שהשאלה האם ישנה התאמה בין הסנטימנט לסביבה הכלכלית אינה רלבנטית.

אז איך מתמודדים עם הדילמה התמידית הזו? לכל אחד, כנראה, יש את השיטה שלו.

השיטה שלי היא לעצור, לעבור על הנתונים הגולמיים ולשאול את עצמי "מה נשתנה?". כשאני חושבת שאני רואה שינוי אמיתי, או אז אשנה את המלצותיי – ואם לא, אז לא. כמובן, גם נתונים אפשר לפרש לכאן ולכאן, אבל ברוב המקרים הם בסיס קצת יותר עמיד להחלטות מאשר הסנטימנט.