שעת ערב מאוחרת ואני עדיין מסתובב עם העגלה. תמר נרדמה מזמן (איזו מלאכית), אבל שירה עדיין עירנית לגמרי, מתלהבת מכל כלב נובח. הטלפון מצלצל ועמית מהמילואים על הקו. "תשמע", הוא ניגש ישר לעניין, "אתה יוצא למסע 'עדים במדים' לפולין מטעם היחידה. אני חייב לסיים, יש בלאגן, ביי".

נשארתי לעמוד שניה אחת, שירה הביטה בי. טוב, אני אומר לה, חוזרים. הליכה מהירה הביתה, מפקיד את תמר במיטה ואת שירה מול "דיג דיג דוג 5 – נקמתו של הדליק". הולך לאינטרנט ועושה גוגל על"עדים במדים", מגיע לערך בויקיפדיה ושם בין השאר כתוב:

"עדים במדים הוא הכינוי למשלחות של צה"ל לפולין ולארצות נוספות, בעקבות אירועי השואה. מטרת המשלחות היא העמקה ולימוד אישי-ראשוני של האירועים בתקופת השואה. לאורך המשלחת החיילים מבקרים באתרים רבים הקשורים לקהילות היהודיות השונות, בבתי כנסת ובבתי קברות יהודיים, וגם בשרידי גטאות, מחנות עבודה, מחנות ריכוז ומחנות השמדה. בחלק מהמקומות החיילים מקיימים טקסי זיכרון צבאיים, ואף פעולות ניקיון ותחזוקה"

ממש נהדר, אני חושב לעצמי, עבודות תחזוקה וניקיון?! אני ממשיך לקרוא:

"בכל משלחת משתתף ניצול שואה (עד המשלחת), שנותן הסברים על המקומות והאירועים מנקודת המבט האישית שלו. המשלחות מורכבות ממשרתי קבע, חניכי קורסים בצה"ל, אנשי מילואים ונציגי משפחות שכולות. החיילים המשתתפים במשלחת עונדים על כתפיהם תג ובו דגל ישראל (במקום תג יחידה של כל חייל וחייל)."

סיימתי לקרוא ואני מיד מתקשר לעמית: "תודה שבחרתם בי, אבל זה לא נראה לי. שלח אולי מישהו אחר? אני אחליף אותו בפעילות בקו בצפון. עזוב, מה לי ולזה? ולהשאיר בית עם 4 ילדים כשהגדול בן 6? לא, לא אין לי מה לחשוב על זה". לא עזר.

יוצאים לדרך

השלב הבא היה יום ההכנה ב"יד ושם". מי שבחר להיעדר מהמקום הזה מאז טיולי החובה מהתיכון,אני מבין אתכם היטב. המדריכים לא חוסכים בתיאורים והבטן שלי מתכווצת. כל מה שניסיתי לברוח ממנו בכל ימי הזיכרון וסרטי השואה מוטח בי עכשיו בכל הכוח. קצין?  בוגר תואר שני? מנהל בבנק? מרשים מאד. גם הם היו, אבל שום דבר לא עזר להם, הם היו קודם כל ולפני הכל יהודים. כמוני וכמוך. זה גדול עליי, אני חושב, לא הייתי צריך להסכים.

קופצים קצת קדימה בזמן, ליום שבו מטוס חיל האוויר נוחת בשדה התעופה הצבאי בברלין. המסע הזה, בשונה ממסעות אחרים, מתחיל בגרמניה. ימי ההכנה עושים את שלהם, וההזמנה של קציני הצבא הגרמני, ה"בונדסוור", להיכנס לשתות משהו חם במבנה הצבאי האפור מתקבלת אצלי בחשדנות. "חבל שלא באתם לפני שבועיים. היה מזג האוויר נהדר", אומרים לנו. כן. ממש חבל. אולי קצת יותר חבל שבני עמכם לא היו קצת פחות חיות אדם, אז לא היינו פה בכלל. עכשיו אני כבר בטוח – לא הייתי צריך לבוא.

הגרמנים יוצאים מגדרם שהביקור יצליח. בכל מקום יש ליווי של ניידות ושוטרים צבאיים באופנועים שחוסמים את הכביש. האוטובוס יהפוך לבית הראשון שלנו במהלך המסע. לידי יושב קצין גרמני – פ' שמו (אין פה סודיות. הוא אמר לי את השם בהתחלה ולא הבנתי. אח"כ כבר לא היה נעים לשאול). אנחנו מדברים על הכל, חוץ מעל השואה. סוף סוף מישהו מבין לליבי. גרמניה אחרת? בהחלט.

מחנה זקסנהאוזן בברלין. המחנה היה המודל לשאר מחנות הריכוז וההשמדה בפולין. חברי המשלחת נרגשים מאד בזמן הטקס שאנחנו עורכים שם. ד', טייס חיל האוויר, עלם חמודות צעיר, נכד לניצול המחנה, קורא קדיש וקולו נשבר. רגע, רגע, מה קורה פה?  זה היה לפני 70 שנה, זה נגמר, זהו. אנחנו ישראלים, אנחנו מעצמה צבאית. מה, רק אני זוכר את זה?

בדרך חזרה, הסרט "הפסנתרן" מוקרן באוטובוס. קיוויתי למסע יותר אקדמי, כראוי לעיסוק בהיסטוריה הרחוקה. זה הולך ומסתמן כיום שואה אחד ארוך – לא הייתי צריך לבוא.

התחנה הבאה – פולין

שלושת ימי ברלין מסתיימים. שוב מטוס חיל האוויר. אני מציץ בחשש לתא הטייס, לוודא שד' התאושש והטיסה שהוא אמון עליה תעבור בשלום. תחנת הרדיו באוטובוס מוחלפת לגלגל"צ הפולני ואנחנו בדרך לוורשה. טקס עם שר הביטחון ב"מילא 18", הבונקר של מרדכי אנילביץ' ושאר לוחמי ארגון אי"ל במרד גטו ורשה. הכל מסביב חשוך וקר מאד. איכשהו הכל נראה קודר הרבה יותר בפולין.

למחרת, טרבלינקה. השיר של יהודה פוליקר מהדהד ברקע, מהמחנה לא נותר זכר, אבל היער סוגר מסביב ואתה יכול לדמיין את רעש הרכבות, את צעקות אנשי הס"ס ובכי הילדים. באוטובוס מקרינים את "רשימת שינדלר" ואני מרותק למסך (לא, לא ראיתי אף אחד מהסרטים האלו).

מגיעים למאיידנק. זהו, נגמרה הבריחה. הכל נראה אמיתי מאד, כאילו היו פה אנשים עד לפני יומיים. הצריפים האינסופיים, התיאורים של עלילותיה של אשת מפקד המחנה, ומעל הכל, בכל הגטאות והמחנות, עולים שוב ושוב סיפוריהם של הילדים, שמעצימים עוד יותר את אכזריות הקלגסיים הנאצים. הייתי צריך לנסוע?

סיכום המסע

זהירות, ספוילר: אם אתם מתכוונים לצאת למסע דומה, במסגרת "עדים במדים" או "מצעד החיים", אל תמשיכו לקרוא.

בכל משלחת אוספים מכתבים מבני המשפחה בסוד טרם היציאה ומוסרים למשתתפים בשיא המסע. המכתב שאני מקבל מרגש אותי מאוד. אני מתקשר הביתה. עמרי עונה מהצד השני וגיא מצטרף אחריו. "אבא" הם שואלים לפני הכל, "מצאת לנו את בקוגן הפולני?". כשהם שומעים את התשובה העגומה, הם פורצים בבכי מר. אני לא מצליח להרגיע אותם, וסוגר את השיחה בתחושה קשה. אני מספר לרוני (מילואמניק נוסף במסע) על השיחה, שנינו אוכלים פיקנקה (סוג של פיצה פולנית רק בלי החלק הטעים).

"תשמע", הוא אומר לי ,"אתה יכול לעשות שני דברים: או להגיד להם שיתביישו להם, שבגטו היו ילדים רעבים והם בוכים בגלל צעצוע טיפשי, כמו ששמעתי כל הילדות שלי, או פשוט לשמוח".

"לשמוח?!"

"כן, לשמוח שהילדים שלך בוכים מהסיבות הנכונות והילדים שכאן…", רוני מחווה בראשו לעבר הר האפר הענק במאיידנק, "לא הספיקו אפילו לבכות על אובדן עולמם וחייהם".

הייתי חייב לנסוע.